הדברים שאני רואה

דנדן ישב בין שני ארגזים ענקיים
הוא שמע שאבא שלו אומר משהו
אבל לא הצליח להבין את המילים
גם כי היה לו קשה לשמוע עם כל הארגזים מסביב
וגם כי הוא היה מרוכז במשחק בטלפון של אבא

זה היה משחק עם הרבה שלבים
ובכל פעם שדנדן עבר שלב במשחק
הטלפון השמיע קולות מצחיקים
שדנדן אהב לשמוע

פתאום הראש של אבא הופיע מאחורי אחד הארגזים
"הנה אתה דנדן! והנה הטלפון שלי! בדיוק מה שחיפשתי.
אפשר אותו בחזרה?
אני צריך לעשות שיחת טלפון חשובה"

"עוד מעט!" ביקש דנדן "אני רוצה לעבור רק עוד שני שלבים
ולשמוע את הקולות המצחיקים"
"אולי תלך לשחק בחוץ?" הציע אבא
והצביע על החלון הגדול של הבית החדש
שממנו ראו את הנוף של השכונה החדשה שהם עברו לגור בה.

"לא" אמר דנדן "אני בכלל לא אוהב את הבחוץ הזה
והוא בכלל לא נראה כמו הבחוץ של הבית הקודם
ואין שם אף אחד שאני מכיר"

"תראה" אמר אבא "יש הרבה דברים יפים בחוץ
שם יש גן משחקים במיוחד לילדים
ושם יש מרכז עם חנויות"

"אולי במקום זה תפתח את הארגז הזה"
שאל דנדן והצביע על ארגז חום גדול שהיה כתוב עליו "המשחקים של דנדן"
"אחר כך" אמר אבא. "אולי תראה טלוויזיה?"

"טוב" אמר דנדן ונתן לאבא את הטלפון.
הוא התיישב על ארגז ירוק קטן שהיה כתוב עליו "ספרים"
והעביר את הערוץ בטלוויזיה לערוץ עם התוכניות של הילדים
וגם הסתכל על הבחוץ בחלון מדי פעם
שבאמת היה נראה נחמד
ודנדן קצת הצטער שהוא לא מכיר אף אחד שם בחוץ שאפשר לשחק איתו.

כשהתוכנית נגמרה דנדן המשיך להסתכל בטלוויזיה וחיכה לתוכנית הבאה
בינתיים הוא ראה את הפרסומות שבין התוכניות
הייתה שם פרסומת עם ילד ששיחק לבד בגן משחקים
ואימא שלו שישבה על ספסל בגינה והביאה לו שקית של ממתקים צבעוניים
שנקראים כיפטעימים

ואז פתאום הגיעו עוד המון ילדים לפרסומת ששיחקו עם הילד הראשון
ואימא שלו אמרה למצלמה שאין פלא שכולם רוצים כיפטעימים
כי כיפטעימים הם גם כיפים וגם טעימים מאוד
וגם עשויים מחומרים טבעיים בלבד

ואז דנדן כיבה את הטלוויזיה כי היה לו רעיון
הוא יקנה גם שקית של כיפטעימים ואז ימצא הרבה חברים לשחק איתם
"אבא" קרא דנדן והרים את ראשו בין הארגזים הגבוהים.
"אני הולך לקנות כיפטעימים, בסדר?"

אבא של דנדן עוד היה עסוק בשיחת הטלפון החשובה,
אבל הוא עשה סימן של "אין בעיה" עם היד וחייך
ודנדן ירד את כל המדרגות של הבניין עד שהוא הגיע אל "הבחוץ"
והלך לחפש כיפטעימים
הבחוץ היה מאוד שונה מהבחוץ שדנדן הכיר בבית הקודם
היו בו הרבה מגדלים ושבילים מתפתלים עם המון גינות מסביבם
דנדן זכר שאבא הראה לו מהחלון את המרכז עם החנויות
אבל עכשיו כשהוא היה בחוץ הוא לא ידע איך להגיע לשם
אז הוא בחר את השביל שהיה נראה לו הכי דומה לגינה שהוא ראה בפרסומת של הכיפטעימים.

זה היה שביל מאוד ארוך בצבע אדום
דנדן הצמיד את היד למצח בשביל לראות את הקצה שלו
אבל לא הצליח לגלות אם השביל מגיע עד למרכז של החנויות שליד גינת המשחקים
במקום זה הוא ראה בצד של השביל ילדה עם משקפיים עגולים וגדולים
וכלב עם שיער שחור וארוך שישב מולה והסתכל עליה.

"סליחה," דנדן אמר לילדה
"את יודעת אולי איך אני יכול להגיע למרכז עם החנויות שליד גן המשחקים?"
"אני חושבת שאני יודעת איך מגיעים לגן המשחקים,
אבל למרכז עם החנויות אף פעם לא הלכתי"
"גם טוב" אמר דנדן
"את יכולה אולי להראות לי את הדרך?"

"כן, אבל לא עכשיו –
כי צ'יפ הכלב שלי לא מוכן לבוא איתי לשום מקום.
אני מנסה לשכנע אותו שיבוא לטיול והוא לא זז".

"אוי" אמר דנדן וחשב לרגע.
"את יודעת – לפעמים כשרצים בשביל אז כלבים אוהבים לרוץ ביחד איתך.
אז אולי אנחנו יכולים לרוץ עד לגן המשחקים ואז צ'יפ ירוץ אחרינו?"
הילדה הסתכלה על הכלב ואז אמרה לדנדן
"זה נשמע כמו רעיון טוב, אני מוכנה לנסות"
"טוב" אמר דנדן.
"אז תתחילי כי את יודעת את הדרך ואני וצ'יפ נרוץ אחריך"

ושני הילדים התחילו לרוץ והכלב צ'יפ באמת רץ אחריהם.
והם רצו מהר-מהר ועלו במעלה השביל
וירדו מהגבעה
ואז נגלה בפניהם גן המשחקים שדנדן ראה קודם מהחלון
והם נעצרו בכניסה לגן.

"איזה כיף זה היה" אמרה הילדה עם המשקפיים.
"גם לך היה כיף נכון, צ'יפ?"
היא פנתה אל הכלב שנבח לאות הסכמה.

"גם לי זה היה כיף לרוץ" אמר דנדן, "אבל למה הפסקנו?"
"כי הגענו לגן המשחקים, ולכאן רצית לבוא, לא?"
"כן, אבל אני רוצה את המרכז עם החנויות שליד גן המשחקים –
את יודעת איפה הוא נמצא?"
"לא, אף פעם לא הייתי שם. אבל אולי נשאל מישהו?"

הם הסתכלו מסביב
וראו ליד הגדר ילד עם רולרבליידס שנשען על הגדר ולא זז.
"בוא נשאל אותו" הציעה הילדה עם המשקפיים.
"בסדר" אמר דנדן וניגש אל הילד עם הרולרבליידס.

"הי! תגיד – אתה יודע אולי איפה נמצא פה המרכז עם החנויות?"
"בטח שאני יודע" אמר הילד עם הרולרבליידס.
"יופי!" אמר דנדן. "אתה יכול אולי להראות לי את הדרך?"

"כן, אבל לא עכשיו.
אני בדיוק מנסה ללמוד איך מחליקים על הרולרבליידס,
אבל כל פעם שאני עוזב את הגדר במקום להחליק אני נופל".

"אוי," אמר דנדן וחשב לרגע.
"אתה יודע – לפעמים כשמנסים להחליק על רולרבליידס,
זה עוזר שיש לידך מישהו שאתה יכול להישען עליו."

"זה נכון" אמרה הילדה עם המשקפיים
אז אולי אנחנו ניתן לך כל אחד יד –
ואז תוכל להחליק אתנו עד למרכז עם החנויות?"

הילד עם הרולרבליידס הסתכל על דנדן
ועל הילדה עם המשקפיים
וקצת הסס ואז אמר
"בסדר, אבל בתנאי שלא תרוצו מהר כמו קודם, כי אני עדיין לומד איך להחליק!"

ואז הילד עם הרולרבליידס נתן יד אחת לדנדן ויד אחת לילדה עם המשקפיים
והם הלכו איתו במורד הגבעה שאחרי גן המשחקים
וצ'יפ הכלב הלך אחריהם.
עד שהגיעו למרכז עם החנויות

והילד עם הרולרבליידס החליק כל הדרך
וכשהם הגיעו למרכז הוא כבר הרגיש שהוא מצליח להחליק לבד
ולא צריך יותר להחזיק את הידיים
והוא אפילו עשה סיבוב במקום.

"איזה יופי של סיבוב" אמרה הילדה עם המשקפיים
ודנדן הסכים "אבל למה עצרת?"
כי הגענו למרכז עם החנויות ולכאן הייתם צריכים להגיע לא?
"אני לא יודעת" אמרה הילדה עם המשקפיים "זה הוא רצה להגיע לכאן"
"כן" אמר דנדן "הנה – בדיוק לכאן"
הוא הצביע על דוכן ממתקים

דנדן ניגש אל הדוכן
והילד עם הרולרבליידס והילדה עם המשקפיים והכלב צ'יפ הלכו אחריו.

"סליחה," שאל דנדן את המוכר – "יש לך במקרה שקית של כיפטעימים?"
"כיפטעימים?" ענה המוכר "לא, אין לי כיפטעימים.
יש לי סוכריות וניל וארטיק מלון וחבילות של ביסשלוקים עם פצפוצים,
אבל כיפטעימים לא".

"אוי, אבל רציתי כיפטעימים!" אמר דנדן.
"כדאי לך ביסשלוקים עם פצפוצים" אמר הילד עם הרולרבליידס "הם ממש טעימים".
"לא" אמר דנדן שהיה קצת עצוב
"רציתי כיפטעימים כי לא היה לי עם מי לשחק בחוץ
וראיתי בפרסומת שלילד עם הכיפטעימים היו הרבה חברים"

"אה" אמרה הילדה עם המשקפיים. "אז באמת חבל שאין"
וגם המוכר הצטער שלא היו לו כיפטעימים,
אבל הוא אמר שאם דנדן רוצה אז הוא יכול לנסות לבוא מחר ואולי יהיה.
"זה רעיון מצוין" אמר דנדן. "אז אני אבוא מחר".

"כן" אמרה הילדה עם המשקפיים.
"ואם אתה רוצה אני יכול לפגוש אותך מחר בדרך ושוב נרוץ עם צ'יפ".
"ואולי גם אני אבוא" אמר הילד עם הרולרבליידס
"ואני אוכל להתאמן ביחד אתכם על ההחלקה ואולי גם סתם לרוץ"
"יופי" אמר דנדן "אז קבענו מחר!"

למחרת בבוקר שוב אמר דנדן לאבא שהוא הולך לקנות כיפטעימים
ועל השביל הוא פגש את הילדה עם המשקפיים שקוראים לה גלילוש
ואת הילד עם הרולרבליידס שקוראים לו אודידו.
והם רצו עם הכלב צ'יפ

ואחר כך אודידו נתן לכולם להחליק בתורות על הרולרבליידס שלו
וכשהם הגיעו לגן משחקים הם החליטו לנסות את הקרוסלה עם הסוסים ואת המגלשה הגבוהה
ואז גלילוש הראתה להם איך צ'יפ יודע לעשות קולות מצחיקים
שהיו אפילו יותר נחמדים מאלה שהטלפון של אבא עשה כשדנדן עבר שלבים.

והם כל כך נהנו שדנדן בכלל שכח שהוא רצה לקנות כיפטעימים,
אבל כבר לא היה לו כזה אכפת.