בוקר אחד, הצצתי מאחורי הווילון
וראיתי משהו חדש שם, אצלי בחלון
מנוף של בנאים, מאוד גדול וצהוב
שבכלל לא היה כאן קודם ברחוב
הייתה לו רגל אחת, גבוהה נורא
יד אחת ארוכה ויד אחת קצרה
והוא היה נראה עסוק כל הזמן
מסתובב ומסתובב כמו הקרוסלה בגן
"הי אתה!" קראתי לו –
"סליחה אתה מסתיר –
את כל השמיים וגם את כל העיר!
אני לא מצליחה עכשיו לראות
שום עננים ועצים וגבעות"
הוא הביט בי ושתק, לא זז ולא ענה
והבנתי שזאת לא אשמתו וזה לא בכוונה
הוא פשוט כזה גבוה ובכל מקום שהוא ניצב
הוא מסתיר את הסביבה, בדיוק כמו עכשיו
סיפרתי לו שגם אני ממש אוהבת לבנות
בתים מקוביות ומבצרים מכריות
ופעם גם בניתי טירה מחול על חוף הים
ומארגז קרטון של מקרר, אני בניתי לי בניין
סיפרתי, הוא הקשיב ורצה לשמוע עוד
זה לא קל להיות מנוף, כל היום רק לעבוד
ויכולתי לראות שזה היה לו נחמד
שיש לו חברה והוא כבר לא ממש לבד
וגם לי היה איתו כיף וממש ממש נעים
הוא הראה לי איך הוא עוזר לבנאים
כשהם קושרים לו דברים כבדים לאנקול
והוא מניף אותם גבוה, ממקום למקום
שוחחנו יחד על כל הדברים שאפשר לבנות
גשרים ומגדלים, צריחים וארמונות
ויכולתי לראות אותו בעיר מכל מקום
יותר גבוה מהכול – מנופף לי לשלום
לילה אחד, כשהגשם ירד
חשבתי עליו, בסופה שם לבד
עומד על רגל אחת, רועד, מתנדנד
בגובה כזה, הוא בטח קצת מפחד
הווילון התנופף ורעם הרעיש
היה מאוחר ובחוץ כבר אין איש
רק מנוף אחד רם, בגשם נשטף
בלי מטריה, בלי מעיל או מגף
אז לבשתי את המעיל שלי, מעל לפיג'מה
ויצאתי לרחוב, המנוף היה שמה
וחיבקתי חזק את רגלו הארוכה
כשהרוח נשבה מסביב חזקה
המנוף עוד רעד, ונטה קצת לצד
אבל החזקנו חזק ונתתי לו יד
עד שהרוחות נרגעו והגשם נחלש
ידעתי שהצלחנו ושמחתי ממש
אחרי כמה ימים, נעלם המנוף
הוא סיים את הבית, בנה עד הסוף
ומאחורי הווילון, אם במקרה מציצים
יש שוב גבעות, עננים ועצים
הוא היה לי חסר והייתי קצת עצובה
ואז ראיתי שבבית החדש, עברה לגור משפחה
והיה שם ילד אחד עם נעלי ספורט אדומות
מעניין אם הוא אוהב לבנות מבצרים מכריות
בבוקר, כשצריך להתעורר
